איך החיים שלך היו נראים אם היית סומכת על עצמך והולכת על זה, במקום לתת למחשבות האוטומטיות שלך לעצור אותך?

כילדה הייתי ממש טובה בלסמוך על עצמי.

ידעתי מה אני רוצה, הייתי בטוחה בעצמי, נהניתי מהחיים,
לא תמיד חשבתי על הדברים עד הסוף [לפחות לדעת ההורים שלי]
אבל ידעתי להקשיב לעצמי וללכת על מה שעושה לי טוב.
 

בבית שלי קידשו אחריות ולעשות דברים ״כמו שצריך״,
ואני גדלתי על משפטים כמו ״החיים זה לא פיקניק״, ״את לא יכולה לעשות מה שבא לך״ וכל הזמן השוו אותי לילדים של החברים שלהם.
 

בדיעבד אני מבינה שכל מה ששמעתי והרגשתי בין השורות
יצר אצלי תפיסה מאוד ברורה של איך בת אדם ״אחראית״ אמורה להתנהל.

אז אחרי התואר החלטתי:
שהגיע הזמן להיות אחראית
ולעשות את הדברים כמו שצריך.
 

אחראית מבחינתי אמר:
למצוא עבודה של גדולים, לא לוותר מהר, ולהישאר בה - לא משנה מה,
להיות יציבה, בוגרת ולא לקחת סיכונים ״מיותרים״.
 

הבעיה היא שהרצון לעשות הכול ״כמו שצריך״ הרחיק אותי מעצמי.
 

בעבודה הראשונה שלי, אחרי בערך שלוש שנים, כבר הרגשתי שזה לא זה -
שאני רוצה יותר, שאני יכולה יותר, 

אבל בהיגיון שלי, לעזוב פשוט לא היה הגיוני:

״לא עוזבים עבודה טובה בלי לדעת מה הלאה.״
״לא עוזבים סתם ככה.. צריך להתמיד.״
״יש לי ילדים קטנים, יש לי אחריות.״

​

אז עשיתי את מה שאני רגילה לעשות כשמשהו לא עובד - 
עברתי ל-mode של עשייה:

ניסיתי לשנות דברים בתוך התפקיד, לקחת עוד אחריות,
להגדיל ראש, למצוא דרך לגרום לעצמי להרגיש שזה כן מספיק.
 

פעלתי איך שידעתי והייתי רגילה
אבל תחושת המועקה לא עזבה אותי.
 

עד שבחופשת הלידה שלי, חודש לפני שהייתי אמורה לחזור לעבודה,
הייתי בסדנה, בפעם הרביעית, ושם נפל לי אסימון שהיה כמו אגרוף בבטן:

אני תוקעת את עצמי.

אני אחראית לזה שאני כבר שנים באותה עבודה שאני לא אוהבת.
 

קלטתי שאני נכנעת לכל מה שנשמע ״הגיוני״ ולכל מה שכביכול ״לא אפשרי״
כשבפועל יש הרבה יותר אפשרויות ממה שאני מוכנה לראות.

אחת המנחות שאלה אותי, בעקבות חשש שהעליתי:

״את סומכת על עצמך שתעמדי בזה?״

חשבתי שנייה ואמרתי: כן.

וברגע הזה הבנתי את ה״סוד״:

אם אני סומכת על עצמי שאצליח להתמודד עם מה שיגיע -
אין דבר שאני לא יכולה לעשות.
 

יום אחרי הסדנה התפטרתי.

לא כי ידעתי מה יקרה, אלא כי חזרה לי האמונה בי

וסמכתי על עצמי מספיק כדי ללכת על מה שאני רוצה.
 

ומאותו רגע שוב עברתי ל־mode של עשייה 
אבל הפעם בכיוון שנכון לי!

שיפצרתי קורות חיים, שלחתי למקומות שבאמת רציתי, כתבתי הצלחות, ניהלתי עם עצמי שיחות אחרות והייתי מאוד ברורה לגבי איך אני רוצה שהעבודה הבאה שלי תיראה - והתקבלתי לעבודה שהיא בול. 

​

בפעם הבאה שהגעתי לצומת דומה,
כבר לא לקח לי שנים לעשות את מה שנכון לי.
 

במקום שנים של ספקות ושכנועים עצמיים - תוך כמה חודשים כבר עזבתי.

לא כי הפחד נעלם, אלא כי כבר היו לי כלים
לזהות מה מנהל אותי, לסמוך על עצמי - ולזוז.
 

בקורס האימון שהתחלתי אחרי שעזבתי הכול התחבר לי. 

גיליתי שהדברים שהכי אהבתי לעשות כמנהלת הלא שגרתית שהייתי:
לראות אנשים באמת, לזהות בהם יכולות שהם עוד לא רואים, לדחוף אותם קדימה ולעזור להם להגיע לאיפה שהם רוצים -
הם בדיוק הדברים שאני רוצה לעשות בחיים שלי.
 

היום אני יודעת שלי הייתה את הדרך שלי - ולך יש את שלך.

אני לא באה להגיד לך מה נכון לך לעשות.

אני באה לעזור לך לזהות מה עוצר אותך, לחזור להתחבר למה שכבר חזק בך, וללמוד לסמוך על עצמך מספיק כדי ללכת על מה שאת באמת רוצה.

​

כדי שאת לא תצטרכי לבזבז שנים במקום שכבר לא נכון לך.